and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
and academic research.
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
It draws on census data, surveys,
alculer une adresse IP implique généralement de comprendre comment les adresses IP sont structurées et utilisées dans le contexte de réseaux informatiques. Voici un guide étape par étape pour comprendre et calculer une adresse IP :
1. Comprendre la structure des adresses IP
Les adresses IP sont des identifiants uniques pour les appareils sur un réseau et existent en deux versions principales :
IPv4 (Internet Protocol version 4) : Elle est constituée de 32 bits divisés en quatre octets (ou groupes de 8 bits), chaque octet étant représenté sous forme décimale et séparé par des points (par exemple, 192.168.0.1).
IPv6 (Internet Protocol version 6) : Elle est constituée de 128 bits divisés en huit groupes de 16 bits, chaque groupe étant représenté sous forme hexadécimale et séparé par des deux-points (par exemple, 2001:0db8:85a3:0000:0000:8a2e:0370:7334).
2. Calculer une adresse IP avec un masque de sous-réseau (IPv4)
Pour calculer une adresse IP à partir d'une adresse de réseau et d'un masque de sous-réseau, suivez les étapes suivantes :
Adresse de réseau : Une adresse de réseau est la première adresse d'un sous-réseau donné et se termine toujours par des zéros dans les bits de l'hôte.
Masque de sous-réseau : Il détermine quelles parties de l'adresse IP sont utilisées pour le réseau et quelles parties sont utilisées pour les hôtes.
Exemple :
Adresse IP : 192.168.1.0
Masque de sous-réseau : 255.255.255.0
Étapes :
Convertir en binaire :
Adresse IP : 192.168.1.0 -> 11000000.10101000.00000001.00000000
Masque de sous-réseau : 255.255.255.0 -> 11111111.11111111.11111111.00000000
Appliquer le masque de sous-réseau (AND bit à bit) :
11000000.10101000.00000001.00000000
AND
11111111.11111111.11111111.00000000
Résultat : 11000000.10101000.00000001.00000000 (192.168.1.0)
3. Déterminer le nombre d'hôtes
Pour déterminer le nombre d'hôtes possibles dans un sous-réseau, utilisez la formule
2
𝑛
−
2
2
n
−2, où
𝑛
n est le nombre de bits de l'hôte (ceux qui ne sont pas utilisés pour le réseau).
Exemple :
Avec un masque de sous-réseau de 255.255.255.0, il reste 8 bits pour l'adresse de l'hôte.
2
8
−
2
=
256
−
2
=
254
2
8
−2=256−2=254 adresses d'hôte possibles.
4. Exemple pratique de calcul
Adresse IP : 192.168.1.0
Masque de sous-réseau : 255.255.255.240 (/28)
Étapes :
Convertir en binaire :
Adresse IP : 192.168.1.0 -> 11000000.10101000.00000001.00000000
Masque de sous-réseau : 255.255.255.240 -> 11111111.11111111.11111111.11110000
Déterminer les sous-réseaux et hôtes :
Bits de sous-réseau : 28 (les premiers 28 bits)
Bits d'hôte : 4 (les 4 bits restants)
Nombre de sous-réseaux possibles :
2
4
=
16
2
4
=16
Nombre d'hôtes par sous-réseau :
2
4
−
2
=
14
2
4
−2=14
Adresses de sous-réseau :
Sous-réseau 1 : 192.168.1.0 - 192.168.1.15
Sous-réseau 2 : 192.168.1.16 - 192.168.1.31
Etc.
Conclusion
Calculer une adresse IP dans un contexte de sous-réseau implique de bien comprendre le format binaire des adresses IP et des masques de sous-réseau, ainsi que de savoir appliquer des opérations bit à bit pour déterminer les plages d'adresses disponibles. Utiliser des outils comme des calculatrices de sous-réseaux peut aussi faciliter ces calculs.
The government own targets most of the time. But such caution may not help the larger cause of the
economy, which urgently needs a boost in some form. A significant cut in rates could have sent out the strong
signal that the NDA government is serious about pushing through serious pro growth reforms during its
second term in office. Shinzo Abe an outstanding leader of Japan, a towering global statesman, and a great
champion of India Japan friendship is not among us anymore. Japan and the world have lost a great visionary.
And, I have lost a dear friend. I first met him in 2007, during my visit to Japan as the chief minister of Gujarat.
Right from that first meeting, our friendship went beyond the trappings of office and the shackles of official
protocol. Former Japanese PM Shinzo Abe assassination during an election campaign stop yesterday robs
Japan and the world of a consequential statesman. Abe was deservedly Japan globally best known leader in a
long time, and not just because he was his country longest serving PM. It was during his second PM stint (2012
20) that Abe tried to free Japan from its conservative cocoon with a foreign policy reorientation and an
economic reforms programmer, dubbed Abenomics. Abe was keenly aware of Japan changing geopolitical
environment. He had quickly grasped the implications of the rise of an aggressive China and was the original
visualiser of the free and open Indo Pacific construct. He was, therefore, a key driving force behind the
resurrection of the Quad, realising that Japan had to play an important security role in Asia to counterbalance
China. Although revision of Japan pacifist Constitution remained his unfinished agenda, in 2015 his
administration did manage to reinterpret the war renouncing Article 9 and pass relevant security bills that
allowed Japan Self Defence Force to mobilise overseas under certain conditions. And Abenomics, anchored by
loose monetary policy, fiscal stimulus and structural reforms, tried to breathe life back into the stagnating
Japanese economy. Results were mixed. Attempts to encourage more women and immigrants to participate in
the Japanese workforce came up against deep rooted conservative impulses, which refuse to recognise that
Japan is hobbled by a super ageing population. Nonetheless, Abe laid the framework for what a dynamic Japan
should be. And this dynamism has been certainly visible in the New Delhi Tokyo relationship, which has
deepened with a mutual logistics support agreement and a 2 2 foreign and defence ministerial dialogue. It also
helped that Abe and PM Modi developed good personal rapport. Abe believed in India rise and its ability to
deliver for Asia. New Delhi and Tokyo must continue to work on his vision. GoI could have made a six month
interval between second and third vaccine shots the norm from the booster programmer inception. Official
positions have changed multiple times over the last year. Top government experts had first termed boosters
unnecessary, though other countries started boosting around mid 2021. From then to a.
The brightness of the afternoon sun filled the terrace, where a modern family gathered. Next to each other on the communal seating area, a generous grandmother and her teenager grandson shared stories. The grandmother, with her personal touch, reminisced about her experiences growing up in a small village. She described the joy of watching the pigeons flock to the forecourt of a home, their wings creating a rhythmic sound that echoed all around.
Meanwhile, the grandson, filled with youthful pride, eagerly spoke about his looking forward to studying in England. He dreamt of visiting the castles on the coast and exploring the art galleries of London. As the conversation flowed, the nanny, a well-respected woman in the family, emerged from the house carrying a tray laden with Idli and spices. The aroma of the freshly boiled snacks filled the air, a persuasive force that drew everyone to the table.
Later, as the sun began its descent, casting long shadows across the terrace, the family moved indoors. The living room, adorned with marble floors and high ceilings, exuded an air of luxury. A mirror reflected the warm glow of the fireplace, where logs crackled and popped. The comfortable pillows and bed covers on the sofa invited relaxation. As the day drew to a close, the family, filled with consolation and a sense of togetherness, retired to their rooms upstairs. The house, bathed in the soft light of the moon, stood as a testament to the enduring bonds of love and kinship.
the quick brown fox jumps over the lazy dog. the quick brown fox jumps over the lazy dog. the quick brown fox jumps over the lazy dog. the quick brown fox jumps over the lazy dog.
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
Academy Academy Academy Academy Academy
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
the American the American the American the American the American
Once upon a time in the enchanted land of Sportopia, the Summer Olympics were about to begin. The magical creatures of Sportopia were buzzing with excitement. Fairies practiced gymnastics routines, centaurs sprinted around the forest, and even the wise old dragon tried his hand at synchronized swimming.
But there was one problem: the Olympic torch had vanished! Without it, the games couldn’t start. The Sportopian Council gathered in the Great Meadow, scratching their heads. Who could find the missing torch?
Enter Mia, a brave young elf with a heart full of determination. She volunteered to search for the torch. Armed with a map and a sprinkle of fairy dust, Mia set off on her quest.
Her journey took her through the Whispering Woods, where the trees whispered secrets. She climbed the Sparkling Mountains, where snowflakes danced to Olympic anthems. Finally, she reached the Crystal Caves, where the torch was rumored to be hidden.
Inside the caves, Mia encountered tricky puzzles and magical creatures. A mischievous gnome challenged her to a sprint race, and a talking crystal warned her of traps. But Mia pressed on, her eyes fixed on the prize—the golden torch that glowed with Olympic fire.
At last, she found it—a magnificent torch encrusted with gems. But as she touched it, the torch sprang to life! It danced in her hands, swirling flames like ribbons. Mia knew she had to return it to Sportopia before the opening ceremony.
With the torch held high, Mia raced back. The creatures cheered as she entered the Great Meadow. The Olympic flame blazed brighter than ever. The games began, and Sportopia celebrated unity, friendship, and the magic of sports.
And so, every four years, the torch relay continued—a reminder that courage, teamwork, and a touch of magic could light up the world
In a cozy little town called Starville, Stella was an imaginative girl with twinkling eyes. She loved gazing at the night sky, dreaming of far-off planets and intergalactic adventures.
One moonlit evening, Stella’s telescope revealed a secret—a tiny spaceship parked on her rooftop! Its pilot, Zara the alien, had crash-landed while exploring the Milky Way. Zara had purple skin, three eyes, and a penchant for cosmic cupcakes.
“Stella,” Zara said, “I need your help. The Cosmic Crystals, scattered across the galaxy, power our ship. Without them, we’re stuck!”
Stella’s heart raced. She agreed to join Zara’s quest. They zoomed past Jupiter’s swirling storms, dodged asteroid belts, and met friendly moon creatures. Stella even taught Zara how to hula-hoop in zero gravity!
Their first stop was Crystal Cove, where glowing gems sparkled underwater. Stella dove in, her swimsuit shimmering like stardust. She retrieved the Aqua Crystal, and Zara cheered.
Next, they visited Comet Canyon, where icy comets whizzed by. Stella balanced on her hoverboard, catching the Frost Crystal mid-flight. Zara high-fived her with all three hands.
Finally, they reached Nebula Nexus, a kaleidoscope of colors. Stella danced among gas clouds, collecting the Prism Crystal. Its hues painted the sky in rainbows.
Back in Starville, Stella placed the crystals in the spaceship’s console. The ship hummed to life, ready for takeoff. Zara hugged Stella tightly.
“Thank you,” Zara said. “You’re a true cosmic hero.”
Stella blushed. “And you’re the best alien friend ever!”
As the spaceship soared into the cosmos, Stella waved goodbye. She knew that adventure awaited beyond the stars—because sometimes, the greatest journeys begin right in your own backyard.
And so, Stella’s cosmic quest became a bedtime story for Starville’s children, inspiring them to dream big and reach for the galaxies.
Once upon a time, in the heart of a lush forest, there lived a little yellow-green leaf named Sunny. Sunny was part of a grand oak tree, and every day, he soaked up the warm sunlight and danced in the gentle breeze.
One crisp autumn morning, Sunny felt a gentle tug. The wind whispered, “It’s time to let go, little leaf.” And so, with a brave flutter, Sunny detached from the branch. Down, down he twirled, surrounded by other leaves in shades of gold and crimson.
Sunny landed on the forest floor, where he met Rusty the squirrel. Rusty had a bushy tail and twinkling eyes. “Welcome, Sunny!” he said. “Autumn is our magical time. We gather acorns, build cozy nests, and watch the world transform.”
Sunny listened to the rustling leaves and watched as animals scurried about. He saw Ladybug balancing on a blade of grass, and Butterfly sipping nectar from a flower. Each creature had a role in this intricate dance of life.
As winter approached, Sunny nestled among fallen pine needles. Snowflakes covered him like a soft blanket. He dreamed of spring, when he’d sprout anew and reach for the sky.
And so, the little leaf taught Rusty about change, resilience, and the beauty of letting go. Together, they celebrated the seasons, knowing that nature held secrets far beyond their wildest imaginations.
Once upon a time in the colorful village of Whimsyville, there lived a young girl named Lily. She had wild, curly hair that matched her adventurous spirit. Lily’s favorite place was the Enchanted Forest, where magical creatures roamed freely.
One sunny morning, Lily discovered a tiny dragon named Sparkle. Sparkle was different from other dragons; instead of breathing fire, she blew bubbles that sparkled like diamonds. The two became fast friends, embarking on daring quests together.
One day, the village mayor, Mr. Pompous, announced that the mystical Rainbow Gem had been stolen by the mischievous goblins. Without the gem, Whimsyville would lose its vibrant colors forever. Lily knew she had to act.
With Sparkle by her side, Lily followed the goblins’ trail deep into the forest. They encountered talking trees, misbehaving fairies, and even a grumpy troll. But Lily’s kindness and Sparkle’s bubbly magic helped them overcome every obstacle.
Finally, they reached the goblins’ cave. The gem glowed inside, surrounded by giggling goblin children. Lily approached their leader, Grumbletooth, and asked for the gem’s return. Grumbletooth hesitated but then handed it over, realizing Lily’s bravery and compassion.
Back in Whimsyville, Lily placed the Rainbow Gem atop the village well. Instantly, colors burst forth—brighter than ever before. The villagers cheered, and Lily became a hero. From then on, she and Sparkle protected Whimsyville, ensuring its magic never faded.
And so, Lily’s wild curls and Sparkle’s bubbly magic continued to weave enchantment throughout the land, reminding everyone that true heroes come in all shapes and sizes.
In a cozy little cove by the sparkling blue ocean, lived a curious starfish named Stella. Stella had five arms, each one wiggling with excitement whenever she discovered something new.
One sunny morning, Stella decided to explore beyond her usual rock. She wiggled her way across the sandy seabed, her tiny tube feet leaving little trails behind. She met Sammy the seahorse, who swayed with the current, his tail curled like a question mark.
“Where are you going, Stella?” Sammy asked.
“To find treasure!” Stella replied, her eyes shining. “I’ve heard tales of shiny shells and hidden caves.”
Sammy chuckled. “Be careful, Stella. The ocean is full of surprises.”
Stella ventured deeper, passing schools of rainbow fish and coral castles. She found a mysterious old shipwreck covered in seaweed. Inside, she discovered a rusty chest. Stella’s arms danced with joy as she pried it open.
But instead of gold coins, she found something even better—a message in a bottle. The note read: “Dear Ocean Explorer, follow the moon’s glow to the secret mermaid lagoon.”
Stella’s heart raced. She followed the moon’s silver path, swimming past swaying kelp forests and playful dolphins. And there it was—the mermaid lagoon! Mermaids with shimmering tails sang songs of the deep, their laughter echoing across the waves.
“Welcome, Stella,” they chorused. “You’ve unlocked the ocean’s magic.”
From that day on, Stella became the ocean’s storyteller. She shared her adventures with Sammy, the rainbow fish, and even the grumpy old crab. And every night, she watched the moon, knowing that the ocean held endless mysteries waiting to be explored.
And so, Stella the starfish wiggled her way into the hearts of all who listened, reminding them that curiosity was the greatest treasure of all.
After six days Jesus took Peter James and John with him and led them up a high mountain where they were all alone There he was transfigured before them His clothes became dazzling white whiter than anyone in the world could bleach them And there appeared before them Elijah and Moses who were talking with Jesus
Peter said to Jesus Rabbi it is good for us to be here Let us put up three shelters one for you one for Moses and one for Elijah (He did not know what to say they were so frightened)
Then a cloud appeared and covered them and a voice came from the cloud This is my Son whom I love Listen to him
Suddenly when they looked around they no longer saw anyone with them except Jesus
As they were coming down the mountain Jesus gave them orders not to tell anyone what they had seen until the Son of Man had risen from the dead They kept the matter to themselves discussing what rising from the dead meant
And they asked him Why do the teachers of the law say that Elijah must come first?
Jesus replied To be sure Elijah does come first and restores all things Why then is it written that the Son of Man must suffer much and be rejected? But I tell you Elijah has come and they have done to him everything they wished just as it is written about him
When they came to the other disciples they saw a large crowd around them and the teachers of the law arguing with them As soon as all the people saw Jesus they were overwhelmed with wonder and ran to greet him
What are you arguing with them about? he asked
A man in the crowd answered Teacher I brought you my son who is possessed by a spirit that has robbed him of speech Whenever it seizes him it throws him to the ground He foams at the mouth gnashes his teeth and becomes rigid I asked your disciples to drive out the spirit but they could not
You unbelieving generation Jesus replied how long shall I stay with you? How long shall I put up with you? Bring the boy to me
So they brought him When the spirit saw Jesus it immediately threw the boy into a convulsion He fell to the ground and rolled around foaming at the mouth
Jesus asked the boys father How long has he been like this?
From childhood he answered It has often thrown him into fire or water to kill him But if you can do anything take pity on us and help us
If you can? said Jesus Everything is possible for one who believes
Immediately the boys father exclaimed I do believe help me overcome my unbelief
When Jesus saw that a crowd was running to the scene he rebuked the impure spirit You deaf and mute spirit he said I command you come out of him and never enter him again
The spirit shrieked convulsed him violently and came out The boy looked so much like a corpse that many said Hes dead But Jesus took him by the hand and lifted him to his feet and he stood up
After Jesus had gone indoors his disciples asked him privately Why couldnt we drive it out?
He replied This kind can come out only by prayer
They left that place and passed through Galilee Jesus did not want anyone to know where they were because he was teaching his disciples He said to them The Son of Man is going to be delivered into the hands of men They will kill him and after three days he will rise But they did not understand what he meant and were afraid to ask him about it
They came to Capernaum When he was in the house he asked them What were you arguing about on the road? But they kept quiet because on the way they had argued about who was the greatest
Sitting down Jesus called the Twelve and said Anyone who wants to be first must be the very last and the servant of all
He took a little child whom he placed among them Taking the child in his arms he said to them Whoever welcomes one of these little children in my name welcomes me and whoever welcomes me does not welcome me but the one who sent me
Teacher said John we saw someone driving out demons in your name and we told him to stop because he was not one of us
Do not stop him Jesus said For no one who does a miracle in my name can in the next moment say anything bad about me for whoever is not against us is for us Truly I tell you anyone who gives you a cup of water in my name because you belong to the Messiah will certainly not lose their reward
If anyone causes one of these little ones those who believe in me to stumble it would be better for them if a large millstone were hung around their neck and they were thrown into the sea If your hand causes you to stumble cut it off It is better for you to enter life maimed than with two hands to go into hell where the fire never goes out And if your foot causes you to stumble cut it off It is better for you to enter life crippled than to have two feet and be thrown into hell And if your eye causes you to stumble pluck it out It is better for you to enter the kingdom of God with one eye than to have two eyes and be thrown into hell where
the worms that eat them do not die
and the fire is not quenched
Everyone will be salted with fire Salt is good but if it loses its saltiness how can you make it salty again? Have salt among yourselves and be at peace with each other
मैं कहना चाहता हूं कि आज देश में केवल नारे लगाने से ही काम नहीं चल सकता है। आज आवश्यकता इस बात की है कि सभी महत्वपूर्ण मामलों पर देश के सभी राजनितिक दल आपस में मिल बैठ कर गंभीरतापूर्वक विचार करें। कम से कम देश हित के मामलों पर हमें एक हो कर काम करना चाहिए। यह अच्छी बात है कि देश के सभी राजनितिक दलों ने देश हित के मामलों में अपने विचार गंभीरता के साथ प्रकट किए हैं। आज हमारे राष्ट्र की एकता व अखणडता को खतरा महसूस होने लगा है तथा देश में ऐसे तत्व पैदा हो रहै हैं जो देश की व्यवस्था को छिन्न-भिन्न कर देना चाहते हैं। इस प्रकार के तत्वों, जिनसे देश को खतरा है, का मुकाबला किस प्रकार से किया जाए इस पर सभी राजनीतिक दलों को आपसी सहयोग और विचार-विमर्श से काम करना चाहिए। अक्सर देखने में आता है कि हमारे देश के विपक्षी दल के नेता राष्ट्र की मूल समस्याओं को अनदेखा करके दूसरी छोटी-छोटी बातों को अधिक महत्व देते हैं। सभी क्षेत्रीय व राष्ट्रीय राजनीतिक दलों को विचार करना चाहिए कि वे क्या कारण हैं जिनकी वजह से हमारे देश में क्षेत्रीय प्रश्नों व भाषा के प्रश्नों को लेकर हमारे नागरिक आपस में एक-दूसरे के विरूध्द लड़ रहे हैं। ऐरे प्रश्नों पर सभी राजनीतिक दलों को व्यापक दृष्टिकोण अपनाना होगा। सभी राजनीतिक दलों को ऐसी भ्रामक
मैं कहना चाहता हूं कि आज देश में केवल नारे लगाने से ही काम नहीं चल सकता है। आज आवश्यकता इस बात की है कि सभी महत्वपूर्ण मामलों पर देश के सभी राजनितिक दल आपस में मिल बैठ कर गंभीरतापूर्वक विचार करें। कम से कम देश हित के मामलों पर हमें एक हो कर काम करना चाहिए। यह अच्छी बात है कि देश के सभी राजनितिक दलों ने देश हित के मामलों में अपने विचार गंभीरता के साथ प्रकट किए हैं। आज हमारे राष्ट्र की एकता व अखणडता को खतरा महसूस होने लगा है तथा देश में ऐसे तत्व पैदा हो रहै हैं जो देश की व्यवस्था को छिन्न-भिन्न कर देना चाहते हैं। इस प्रकार के तत्वों, जिनसे देश को खतरा है, का मुकाबला किस प्रकार से किया जाए इस पर सभी राजनीतिक दलों को आपसी सहयोग और विचार-विमर्श से काम करना चाहिए। अक्सर देखने में आता है कि हमारे देश के विपक्षी दल के नेता राष्ट्र की मूल समस्याओं को अनदेखा करके दूसरी छोटी-छोटी बातों को अधिक महत्व देते हैं। सभी क्षेत्रीय व राष्ट्रीय राजनीतिक दलों को विचार करना चाहिए कि वे क्या कारण हैं जिनकी वजह से हमारे देश में क्षेत्रीय प्रश्नों व भाषा के प्रश्नों को लेकर हमारे नागरिक आपस में एक-दूसरे के विरूध्द लड़ रहे हैं। ऐरे प्रश्नों पर सभी राजनीतिक दलों को व्यापक दृष्टिकोण अपनाना होगा। सभी राजनीतिक दलों को ऐसी भ्रामक
आज के युग में नारी कितनी सुशील और शिष्ट क्यों न हो, अगर वह शिक्षित नहीं है, तो उसका व्यक्तित्व बड़ा नहीं हो सकता है, क्योंकि आज का युग प्रचीन काल को बहुत पीछे छोड़ चुका है। आज नारी पर्दा और लज्जा की दीवारों से बाहर आ चुकी है, वह पर्दा प्रथा से बहुत दूर नकल चुकी है। इसलिए आज इस शिक्षा युग में अगर नारी शिक्षित नहीं है, तो उसका इस युग से कोई तालमेल नहीं हो सकता है। ऐसा न होने से वह महत्वहीन समझी जाएँगी और इस तरह समाज से उपेक्षा का पात्र बन जाएगी। इसलिए आज नारी को शिक्षित करने की तीव्र आश्वयकता को समझकर इस पर ध्यान दिया जा रहा है।
नारी शिक्षा का महत्व निर्विवाद रूप से मान्य है। यह बिना किसी तर्क या विचार विमर्श के ही स्वीकार करने योग्य है, क्योंकि नारी शिक्षा के परिणाम स्वरूप ही पुरुष के समान आदर और सम्मान का पात्र समझी जाती है। यह तर्क किया जा सकता है कि प्राचीन काल में नारी शिक्षित नहीं होती हुई देवी के समान श्रद्धा और विश्वास के रूप में देखी जाती थी, लेकिन हमें यह सोचना-विचारना चाहिए कि तब के समय में नारी शिक्षा की कोई आश्वयकता न थी। तब नारी नर की अनुगामिनी होती थी। यही उसकी योग्यता थी, जबकि आज की नारी की योग्यता शिक्षित होना है। आज का युग शिक्षा के प्रचार प्रसार से पूर्ण विज्ञान का युग है। आज अशिक्षित होना एक महान अपराध है। शिक्षा के द्वारा ही पुरुष किसी भी क्षेत्र में जैसे प्रवेश करते हैं, वैसे नारी भी शिक्षा से संपन्न होकर जीवन के किसी भी क्षेत्र में प्रवेश करके अपनी योग्यता और प्रतिभा का परिचय दे रही है। शिक्षित नारी में आज पुरुष की शक्ति और पुरुष का वही अद्भुत तेज दिखाई पड़ता है। आज शिक्षित नारियाँ घर की चारदीवारी से निकलकर समाज में समानाधिकार को प्राप्त कर रही हैं और अपनी प्रतिभा का लोहा भी मनवा रही हैं।
ज्ञात है कि गङ्गा के किनारे अमरूद और आम के पेड़ों या वृक्षों की छाएं क्रम से बैठे ऊंट के पास खड़े ऐरावत नामक चञ्चल हाथी ने पंकज का फूल उठाकर होदे में रखे श्री गणेश की मूर्ति के शीर्ष पर डाला और चिंघाड़ उठा और ईख का गट्ठर उठाकर मुंह डालकर इत्मीनान से चबाने लगा, जिसे देखकर झांझर, ढोल, मंजीरे जोर से बजने लगे। पटाखों के धमाके हुए और भक्त गणों ने ऊँ नमः शिवाय की गुहार से सारे क्षेत्र को गुंजा दिया और थाली में सिक्के डाल दिए।
מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו להגיד שהגענו
קשה לנו עם אנשים, קשה לאנשים איתנו, לכי תסבירי לכל אחד שזה הדרך שגדלנו
תעשי ותלכי תלמדי ותראי איך ברגע כובשים תעולם
אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו, לא צועק
מי ששלם עם עצמו לא חייב להיות צודק
לא להישבר לברוח, לא להישאר לשכוח, לא להיזכר לומדים לשחות אם לא רוצים לטבוע
לפעמים צריך ללכת גם כשלא רואים לאן
מי אמר לך שאת מוזרה, ומי אמר שזה אסור
בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר
ולפעמים זו רק סירה קטנה שמסתירה ת'נוף
אבל, אבל לרוב, אדם גם לעצמו הוא זר.
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת, אנחנו נשארים שנה אחר שנה.
תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה, ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים.
אם הייתי מלאך הייתי עף סביבך
רגש עולה בדימיון נולדת אחת למיליון
בקומה החמישים לא שומעים את המרתף.
במקום די מפחיד שנקרא לו הבית. בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק. הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
לקבל ולתת מה שיש, להחזיק בידיים כל יום שעובר, תמיד הוא ככה ממהר
ואם חשבת שטעית, נבהלת ואז לא ניסית לחזור, אל הבתים ההרוסים ממלחמות והם חיכו לך, אבל כבר לא הצלחת לראות
תמיד לזכור לרגע לעצור ולהודות על מה שיש, מאיפה שבאנו
השקיעה שבחוץ והזריחה שבפנים הם לא אותו דבר, הם רק אותם צבעים.
אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בויקיפדיה. אני הכל, אני לא כלום, עירום באתי ואשוב, אז אל תכלאוני בשום כלוב
ומה אם נתרסק וכשאלך ממך האם את תזכרי את כמה שאהבנו כשהגשם התמזג עם הדמעות על הפנים.
להתחיל הכל מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה, אני כאן אני לא מתבזבז יותר.
את הדבר הכי נקי בעולם שכל כולו שקר
גם אם פחות בוער תמיד יש אש
בקרוב את תרימי ידיים, זה לא אומר שנכנעת, את סוף סוף חופשיה
כמו שקט בין צלילים אחכה, את לבי המאובק לקראתך אנקה.. רק תיתן לי לראות קצת מהסוף הטוב הזה
רק אהבתי נתנה לי צל בקיץ ובסערת החול הנוראה. רק אהבתי בנתה לי עיר ובית. היא חיי, והיא מותי מדי שעה
ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה -משיב אליך גן פורח, מחזיר אל קו ההתחלה.
ושוב אתה חולם כילד, ושוב אתה תמים כאז. אתה נזכר בכל התכלת, הכל נשמר דבר לא גז.
עכשיו אני לבד, אוחז ברגעים שנשארו, שעוד רוצים לגעת. רחוק מן השדה, אני עוד מחפש את השבילים שאז גילה הנער
בחלון קטן מולי בוהה בפנסי הרחוב. איך ביום הם בודדים ואיך בלילה הם שבים לחיות
אל תפחד ללכת אל האופק המתוק, על אף כל הצללים האורבים בדרך
לך בידיעה ברורה שאין להם כלל נגיעה בך, ורק מצער פחדיך הם שואבים את כל כוחם נגדך
תחייכי, זה יפה לך זה עושה לי את היום, אם פתאום את נרדמת תחייכי גם בחלום
"היא נווה מדבר בשביל גרון יבש, כוכבים עבדו כפולות כדי שניפגש
אתה בא ומעודד תמיד כשאני בוכה, איך אתה יכול לחשוב שזה לא בגללך
והנה שנינו חבוקים בתוך הבית שום שד לא יכבה את נר האהבה, שפתיי חושקות להיות קרוב קרוב אליך אני שלך עכשיו לנצח מתוקה
היגיון של אגדה היא מרגישה כמו ילדה קטנה, בשדה גדול של הבנה, טהורה
את יכולה להישאר לישון ואם תהיי לגמרי שלי, לא יישאר מקום בשבילי
אני רק רוצה להיות, וכבר בך מאוהב סותר את עצמי מחדש, שפוי בשבילך אהובה
חלון נפתח לבד האוויר נושם במקומי, את אוהבת אותי ממש, ממש כמו שאני אותך
לך אקטוף מן הצמרת גם שזיף סגול אם את רק מילה אומרת תקבלי הכל, אתן לך ים אתן לך ארץ וכוכב גדול כן, את תראי שזה עוד לא הכל
תנסו לדמיין אותנו עוד שנים רבות, לא פחות מסובך לקבוע מה יהיה עוד שתי דקות
ללכת ישר עד הסוף בלי אולי, בלי אבל, בלי בערך אלך על הדרך הזאת
רק אל תלכי אני אחזור שוב לעצמי, אולי אך מתי תאמר סוף סוף לה די
אני נשבע לך עם יד על הלב הפעם זה על באמת מן הקצה אל הקצה אני חדש, אני רוצה, רוצה ממש
בחלומות שלי מתאהב בך כל יום מחדש, את חוזרת אליי, ואני שוב נרגש
אני רוצה לחשוב באמת שיהיה לך טוב, בשבילי להיות לבד זה מרגיש קרוב קרוב
כשאתה חיוור מצער מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך וללכת בין צלליך להיות איתך
כשיעלה היום שבו נשוב אל הפשוט, אל המקור הטוב של רגשות ושל תמימות
לראות אותך ביום בהיר לומר לך יש עוד חיים, לזכור איתך ימים יפים את העבר לא שוכחים
מעבר לכל החלומות ההזויים, אין תרופה שתרפא געגועים
ואז כמו עוגן משוחרר אני שוקע בתנופה, אל זיכרון יפה שלך אל מחשבות על אהבה
אמרתי שכבר מצאתי את מה שתמיד חיפשתי, אולי זה נשמע יפה אם רק הייתי מאמין בזה
והנה אני מלטף לך את הראש והנה אני שומר עליך ער, והנה אני שר לך שיר ערש שלא אני כתבתי אלא מישהו אחר
ממרחק גדול אני הולך בדרך אל ביתך, ממרחק אני קורא בשמך.
אני לא יודע למה זה כואב לא אוהב את מה שאני רואה, הנה את עומדת כאן מולי והמרחק בנינו אין סופי
אני מאמין בחושך ובפרחים נובלים, אני מאמין בשמש שמאירה שבילים
ואיך שלא תראי את זה נלחמתי בך שנים, ניסינו להצדיק אבל יצאנו אשמים
כשחזרתי ממך באביב הנצחי חרקים זמזמו לי שיר על חופש, פרפרים ערבלו את האוויר, היכו הוריקן בתוכי
איתך טעמתי מגן עדן וידעתי כמה זה אסור, צעירים שרק רוצים לטרוף את העולם ונשארים בלי כלום
עם הבוקר מתעורר, אל הדרך המתמכר נוסע, נוסע מסביב הרבה ירוק, זה נוגע כך בצחוק זה רגע מתוק זה
אהובתי את הלכת ואני לא יודע איך יבוא לב שבור על תיקונו? את קולך שוב אינני שומע
ואת יושבת בשקט בזמן שהים שוטף את החול, ואת נושמת, נושמת אור גדול מאיר את החוף
אתה רואה שהטוב והרע זה דברים שעשית, אם היום תסתכל לאחור אז תצחק שבכית
כיבוי אורות הכוכבים מביא אותי לבוקר שנופל עלי, בפנים ריקות נושא פרחים אתה חוזר אתה בא אלי
אל תתן לחיים לעבור לידך זר מפוזר על מדרכה אפורה, אל תפנה את המבט לחלון ראווה אל בובות בבגדים של הקיץ הבא
זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים, מה כולם מחפשים את האושר מקווים
ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה, משיב אליך גן פורח מחזיר אל קו ההתחלה
תני לי סימן לרגע תני לי את כף היד, הולך וממלמל איך זה מבלבל אני זקוק לך
בסוף הדרך בסוף הזמן, מישהו יצטרך לומר לאן, אבל השביל יהיה רחוק מכל בית מכל חוף
בלובן זנבות עפיפון מוזהב נוסק לבד אלייך, דואה גבוה מעליך אל תוך ענן
קריר בינתיים, ראש קטן, עוצם עיניים מוכן לבלוע את הכל, על הברכיים מחווה ללב מתמוסס לו ביין יכול לראות אותך דרכו
זאת פרידה סוחטת שוב סופר דקות, השתיקות הופכות לארוכות איך תזכרי
אולי הפעם, כשאת פנייך אראה אחרי שנים לא אוכל עוד בלעדייך וליבי יבחין בינתיים שאת לי לעולמים
נהרות חיי זורמים בי מתנקזים להווה, כל החברים אותם הכרתי בדרכי נשארו לי בלב
אז אני מפזרת ערפל שתוכלי לראות, מחפשת לך מקום שתוכלי לנשום
אתמול הלכתם חבוקים כל הרחוב מתרגלים עכשיו ביחד לאהוב, בין לחי לעיניים ליטפו כפות ידיים אולי היית רגע מאושר
"גם אני רקמתי חלומות וקשה לי היקיצה, מה קשה בשבר לעמוד בלי מוצא ובלי עצה
עכשיו הלב רעב אז תני להתקרב נשקי אותי השקי אותי עד תום השיקוי, שאהיה מכושף שיפסק המרדף
הלב שרוקד כל הלילה ולא מפחד לאהוב, את הרע מנצח ביחד נצעד אל הטוב
אין לי מה לומר לטובתי, אין לי שום דבר אהובתי, יש לי רק אותך כשאת איתי
זה החיוך שעל פנייך והמגע שבידייך, איך העולם נברא שוב מחדש כשאת נוגעת בי אני נרגש
מסתכל איך את רוקדת מסתובבת ונצמדת, רק אני צופה מהצד אני נשאר ואת עוזבת
כי יש מקום יותר מתוק מהמקום הזה שבו יש זמן יותר ארוך כמה שרק נרצה, מגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב לפרוס כנף לומר שלום לקום ולעזוב
ניתקתי את עצמי, הכל כה דמיוני, היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר הקפה התקרר
אתה הולך ישר אל תפחד משום דבר, אתה הולך ישר תתרכז בעצמך ובעיקר
ואני איני נישבר מתגלגל מיום ליום, ואיתך אני נשאר נמשיך לחיות את החלום
סימנים של אוהבים הם אור וצבע רק אתה הולך איתי בדמיונות, סימנים של אוהבים הם צחוק ודמע החוזרים אלי תמיד בחלומות
מה קשה הפרידה וכואבת, מותירה היא תחושה של בדידות רק הזמן ירפא את העצב מאדם כה קרוב ואהוב
כל המילים הגדולות שאמרת טבעו בים הדמעות, נשארה רק שתיקה שעומדת בינינו אני צריכה לחכות
ציירת את עולמי במשאלות וכמיהות, אחרי כל מה שעברתי לא ציפיתי לפחות, זהו שיר פרידה מר אך הקרב עוד לא נגמר
אני חושב כמעט כל יום על המילים האחרונות שאמרת לי כשנפגשנו בשקיעה, אני חשבתי נדבר ותהיה שיחה טובה אבל פתאום את דיברת על פרידה
אותן תחושות ופחדים עמוקים שלא תמיד נשלטים, לא רוצה לאבד את מה שיקר ואוחזת בכח במה שנשאר
עד כדי כך גיליתי חיים אחריך, ורק אחריך - עד כדי כך שיכולה אני לאהוב אותך...רק ממרחק
עוזב בלי לדעת לאן הולך, בלי לדעת היכן, אמצא שוב מה שהיה לי איתך
יום אחד תתני לי יד תישארי הפעם, שביל שמתגלה לאט שפתיים סדוקות נפגשות בשנייה אחת
ואת הולכת ופתאום שלכת, שלכת בחוץ וגם בפנים. אם רק תביני, אם רק תתני לי, תראי שהכל ישתנה
ומדוע אני כה חולה ולי מר אהובה יקרה, אמרי לי! אמרי, יקרה לי מכל אוצר, מדוע עזבתיני?
איפה הוא הגיהנום הוא כאן בכל פינה, גן העדן הוא ברכת פרידה אחרונה
היא עוזבת למקום רחוק שלא תוכל למצוא אותה, הולכת עד אחרי אינסוף לחפש את מה שפעם הייתה
הלכת למקום, מקום שטוב בו, מצאת טוב אחר הילד שם בכה, רע ומר לו עוד הוא מבקש שתחזור
די נו, לא יכול יותר מאז שהיא עזבה אותי היום כבר לא עובר. קשה, קשה לי לשחרר
שלום הגיעה השעה להיפרד ולא קלה היא, אולי עוד פעם ניפגש אבל עכשיו נאמר Goodbye
כתבתי כבר אלפיים סרנדות על הפסנתר וכמה את החזקת אותי, שעות בלילות שהיה לך קשה לנשום אז איך את לא אומרת שלום
עצבות, מתי כבר נפרד, באה והולכת בלי שום התראה בלי שום אזהרה בלי דפיקה בדלת בגללך שוב
סימנים של פרידה סימנים ללא תקווה, כך בינינו לפתע חלפו מי ידע את הסיבה
ואם אתה בורח מי ישמע אותי בסוף היום, כשעולמי מתפוגג כשאתה עוזב
לא החזקת, כשנגמר האוויר מה הבנתי, שאתה לא מבין הכי רציתי, את אהבתך הכי רציתי, להזדקן איתך
לעולם לא אשכח את אהבתך איך נלחמתי וסבלתי רק למענך, הפרידה בינינו את ליבי שברה הם הצליחו להרוס את האהבה
זוכר איך שנפגשנו אורות העיר הדליקו את יופייך, הבטנו בעיניים הבטחנו שלעד לא ניפרד, לא ניפרד
אם כתוב לנו להיפרד נלחם בקשיים נתמודד, תחשבי שוב לפני שאת עוזבת
אני חושב שאולי זה סימן שאני צריך ללכת, זמן שאני צריך לנשום רק אל תהיה עצוב אולי עוד אחזור
הפרידה תכאב אך לנצח אזכור אותך יפה שלי, תמיד אוהב אותך גם כשתלכי אהובתי
שוב אני כאן ושוב את שם שוב הולכים לישון בנפרד, ובלילות הקרים אני לא נרדם שוב אני נשארתי לבד
ולא יודע איך אגיע עד אליך ושוב חוזר, רוצה לומר שבלעדייך הייתי מישהו אחר
אני אוהבת אותך אבל עוזבת אותך, בימים ובלילות רק דמעות דמעות דמעות
מביט על התמונות על המקרר היו לנו ימים מאושרים, נזכר איך שהיינו כמו אחד אמרת שנשאר לא נפרד כל החיים
אז אם את במשבר או ברגעי הדחקה בדקי את עצמך, מה השתנה שומר לך עדיין טבעת סדוקה נפרדנו, חזרנו, אין לי ברירה
רק רגעים מכילים את הנצח חיים שלמים נגמרים כך פתאום לדמעות של פרידה ולחיבוק אוהב יש בדיוק אותו חום
גם אם זה כואב זה הזמן להיפרד, גם אם אותך אוהב בסבל לא עומד
מפתחות תמיד מתגלים כשאתה משלים עם הנסיעה באוטובוס; קתרינות מופיעות כשאתה מתחיל לפקפק באפשרות שיש בעולם עוד קתרין; ואכן, רגע האאורקה הגיע כשהתחיל לקבל את האפשרות שלא יגיע לעולם.
מה שיבוא יבוא.
וכשהוא יבוא לא תהיה לנו ברירה-אלא להתמודד עם זה!
אל תפחד מהמחר הוא יבוא בכל מקרה
כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה דרך. כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה.
אי-השפיות היא מדבקת.
אם יש איזושהי אמת, היא שהנצחיות הרב-ממדית של היקום כמעט בוודאות מנוהלת על ידי חבורה של משוגעים.
אם משהו עומד לקרות לי, אני רוצה להיות שם.
אין טעם לחזור לאתמול, מכיוון שהייתי אדם שונה אז.
אין גאווה יתרה אצל הסופרים. הם יודעים שהם בני-אנוש, וביום מן הימים ימותו ויישכחו. ההכרה בכך עושה את הסופר עדין ואדיב במקום בו אדם אחר יחמיר ויתאכזר.
משבי ריח קטנים ניתזים על התלוילויות הרכות השמנמנות מאחורי ברכיה של גב' סטופאק, על מפרקי ידיה הכחלחלים ועל פני מחשופה החלבי. "אלוהים אדירים" מלמל לעצמו ראש העיר קרוביץ', "כשאספת את האטומים שלי מתוך אבק הכוכבים, מדוע הפכת אותי לגבר כשיכולת להפוך אותי לטיפות בושם קטנות ולהניח לי למות שם?"
לפני כמה ימים באתי להתעניין אם אחד החולים שלי עוד נמצא בחיים. אשתו כיבסה בחדר המבוא. "מה שלום בעלך?" אני שואל. "נדמה לי שהוא כבר לא חי", - עונה האשה. אחר-כך, בלי להפסיק את עבודתה, היא צועקת: "הי, ג'ים, מה קורה אתך שם?", תשובה לא באה. "מת" – הכריזה, אגב סחיטת גרב.
כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.
היא לא רצתה לצאת לאווירו של עולם פרועה ומקומטת כפרחי הכלנית הפשוטים. כי עז היה רצונה להופיע בכל הדרת יופייה. אין פלא, אפוא, כי התקשטותה הנסתרת נמשכה ימים רבים.
לדאבוני אינני מסוגל לראות כבשים מבעד לדפנותיהן של תיבות. ייתכן שדומה אני במקצת למבוגרים - ודאי זקנתי.
נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו. היום זה סיפור ראשי טוב. מחר, יעטפו בזה דגים.
אין שפות מתות, רק מוחות רדומים.
העברתי יותר זמן בין מוזות לכודות בכרכים ישנים מאשר בחברת נערות בשר ודם.
העולם פועם מחוץ לקירות ומאבד את זכרונו מיום ליום, מבלי שיבחין בכך. וככל שהוא מרבה לשכוח, כך הוא סבור שחוכמתו מרובה יותר.
הם מכרו את המפתח ליקום לאנשים שאפילו לא ידעו שהוא נעול.
- קרלוס רואיס סאפון
סל הניירות הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר.
הלשונות נבראו כדי שבני אדם לא יבינו איש את רעהו.
אף על פי שלא צצה תחושת סכנה כלשהי, פשוט הופיעה לידו ריקנות, וויקטור היה יכול לפעמים להבחין בגבולות הריקנות הזאת, הוא ראה איפה היא נגמרת, ואיפה מתחיל סתם אוויר. לא הייתה לא ספק שזאת הריקנות האישית שלו, הרכוש הפרטי שלו שבה בעת לא עושה אותו עשיר ואינה נחוצה לאף אחד. לאף אחד חוץ מאשר לויקטור, אף שהוא לא חושב עליה, לא שומר עליה. היא לא בולטת, בדיוק כמוהו, בדיוק כמו שלנקה והוא היה.
ומזל שהיה קיץ, ואפשר לצאת לגג הגדול ולהשקיף דרך שני בתים לא צמודים על חתיכת שובר גלים ופלח ים כחול, ולהישען על המעקה כדי לירוק לרחוב ולהפתיע אנשים שמרימים את הראש למעלה ומתפלאים איך יורד גשם משמיים כל כך נקיים.
מה שמוזר, אבל, זה שחשבתי על משהו אחר בזמן שקישקשתי לו. אני גר בניו יורק, וחשבתי על הבריכה שבסנטראל פארק, לא רחוק מסנטראל פארק דרום. שאלתי את עצמי, אם היא תהיה קפואה כשאני אגיע הביתה. ואם היא קפואה, לאן מסתלקים הברווזים כשהבריכה קופאת ונעשית כולה קרח. שאלתי את עצמי אם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן חיות או משהו כזה. או שסתם עפים להם. בכל זאת יש לי מזל. זאת אומרת, גם יכולתי לקשקש את כל הקשקושים האלה לספנסר הזה וגם לחשוב על הברווזים האלה באותו זמן. זה מוזר. לא צריך לחשוב הרבה כשמדברים עם מורה.
לכאורה אני יודע על העובדות יותר מכפי שניכר במבט ראשון ואני מדבר עליהן ומוסר אותן מנקודת הראות הניידת של תודעה רבת פנים ונוכחת בכל. אבל שימו לב שמה שאנו תופסים בחושינו ברגע זה מקוטע בדיוק כמו מה שידוע לי על אודות מה שאני מספר לכם, אבל כשנתאר זאת מחר למי שלא היה נוכח שם או רק נעלה זאת בזכרוננו עדיין תותיר הגרסה מילולית את הרושם שהיא מאורגנת בתהליך המסירה על ידי תודעה ניידת רבת פנים ונוכחת בכל.
באמצעות הסיפור אני מוצא את עצמי מרגיש קשר מסוים עם הקורא, עם זרים. ישנה אגרסיביות מסוימת במחזאות; אך אם יש צורת אמנות ידידותית ומוכרת, אין ספק שמדובר בסיפור.
במסע-העסקים הבא שלך לפאריס תיגש בבקשה למוזיאון רודן. יש שם פסל, 'המשורר והמוזה'. תביט בו, פעמיים. אחר-כך תבדוק בחנות המזכרות אם עדיין מוכרים שם את הגלויה של הפסל הזה. מתחת לתמונת הפסל הם הוסיפו פעם ציטוט (אתה יודע שאסור באיסור חמור לסמוך עלי בציטוטים ובמי אמר למי, אבל נדמה לי שזה של בודלר): 'הנה ללאוטה שלך, משורר, ותן לי נשיקה'. תקנה לך את זה ממני.
ולפעמים אני מרגיש שאת יודעת בדיוק, הרבה יותר ממני, אל מה את חותרת שם, כשאת אומרת, למשל, שנדמה לך שיש בתוכי מעין 'גיס חמישי', ושאני מתעקש משום מה להיות נאמן דווקא לו...
אני רוצה שתדעי עלי, שתדעי אותי במערומי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני. למה לא, גם "קלוני" זה אני. גם הוא רוצה להינתך לך, כמו גאוותי, בדיוק באותה עוצמה הוא רוצה, הוא זקוק נורא.
עזבי. אני חי לבדי ובשקט. שוכב כל לילה בעשר וישן בלי חלומות. קם כל בוקר בארבע לעבוד על מאמר או הרצאה. כל התשוקות כבר כבו.
אין רעיון שלא ניתן לבטא אותו ב-200 מילים. אך על הסופר לדעת בדיוק מה הוא רוצה לומר. אם אין לך מה לומר ובוער בך להתבטא, לא יעזרו לך גם כל המילים מכל המילונים.
הכברה במילים היא מחלה בכתיבה המערבית. יותר מדי מילים מדללים ומטשטשים רעיונות.
אחד הפלאים הקיימים בנשים עד גיל מסוים (לבד מהניצחון שחוגגים כמה מחלקיהן על כח המשיכה) הוא יכולת ההחייאה שלהן. לא מדובר בהארכת חיים מלאכותית, אלא בהקמה לתחייה ממש של גוף ונפש גבריים, שכבר החלו להתסגל לתחתית החבית.
דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה מילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים.
היא היתה שקטה ולא בולטת, ואולי דווקא בגלל זה כל כך מצאה חן בעיני ויקטור. אליו בלאו הכי איש מעולם לא שם לב, וכאשר הלך אתה - לא הביט איש גם בשניהם, כאילו לא היו בכלל. היתה בזה מעין ערובה לביטחונם. כך, בכל אופן, היה נדמה לוויקטור. אבל התחושה הזאת התרופפה אחרי מותה.
כך הם הלכו, הוא והריקנות שלו, הם כבר ברחוב ארטם, אחרי שהשאירו מאחוריהם את כיכר לבוב ובה כמה עוברים ושבים שהירהרו במשמעות החיים ליד דלפקי הקיוסקים, שמכרו שיקויים שונים ומשונים של אושר ושמחה.
אני חולפת ליד משאית. "חברת בצ'לדר לארונות קבורה", כתוב על הדופן שלה, "סע בזהירות." זה ניגוד אינטרסים, לא?"מה הם יעשו לי אם אסרב לטוס?", הוא שאל בטון כמוס.
"אנחנו כנראה נירה בך", ענה טוראי ראשון לשעבר ווינטרגרין.
"אנחנו?" צעק יוסריאן מופתע לחלוטין, "למה אתה מתכוון, 'אנחנו'? ממתי אתה בצד שלהם?"
"אם עומדים לירות בך, באיזה צד אתה מצפה שאהיה?" השיב טוראי ראשון לשעבר ווינטרגרין.אט-אט, ללא הפסקה, פנתה חזרה הביתה, אל מקום בו לא היתה מעולם.
אני יכול להתמודד עם חדשות גדולות וחדשות קטנות. ואם אין חדשות, אצא החוצה ואנשך כלב.מדינה עם סופר גדול היא כמו מדינה עם ממשלה עודפת. משום כך המשטר לעולם אינו אוהב סופרים גדולים, אלא רק בינוניים.
ארץ צחיחה ומלוחה כולה זיזים חדים. ולאנשים בה אין דימיון. הם חוזרים על מה שאומרים להם. על הכוכב שלי הייתה שושנה: היא דיברה תמיד ראשונה.
איך לא קשה לך לומר שבלי ספק הייתם זוג קצת מוזר, ושאפילו האנשים הכי קרובים לכם לא תמיד מבינים מה אתם עושים יחד?
ושאותך זה דווקא משמח, שרק שניכם יודעים.
אין כל קושי בכתיבת מסה מדעית על הפולקלור של סין המרכזית, או מחקר סטטיסטי על ירידת מספר האוכלוסים באי הנסיך אדוארד. אך ליצור משהו מקורי, הראוי לקריאה, הוא מאמץ הניתן לביצוע אך ורק ברגעים מסויימים ונדירים.כשהתחלתי לכתוב את "עולמה של סופי", אמרתי לאשתי שאני כותב ספר שמעט מאוד אנשים יקראו, ושירוויח מעט מאוד כסף. "אם כך," היא אמרה לי, "סיים לכתוב אותו מהר."
כל אחד צריך להכיר קסם קלפים אחד, לדעת לספר שתי בדיחות, ולדקלם שלושה שירים, למקרה שיום אחד ימצא את עצמו תקוע במעלית.
ספריה טובה לעולם לא תהיה מסודרת מדי, או מאובקת מדי, כי בכל רגע נתון יימצא בה מישהו, מוריד ספרים מן המדפים ונשאר לקרוא עמוק אל תוך הלילה.
בת הקברן נהפכה לדמות בחלום. האם באמת עמדתי על כסא לבוש בפיג'מה וצפיתי בלוויות להנאתי? האם באמת התגוררנו בדירה שפעם הייתה חלק מחדר מתים? האם חלמתי את בת הקברן ואת ידיה שהיו כמו חרציות לבנות הצומחות על פסגת הר האוורסט? האם באמת התחבאתי מהן עד שיום אחד ראיתי לוויה של ילד מת שלא היו לו חברים, ומפני שלא רציתי לגמור כך, ליטפתי את ידיה כאילו היה להן מגע נעים של כפפות חמימות ביום חורף קפוא? כן, אני זוכר."זה תא מטען ענק," אמר ג'יימס, בזמן שדחפנו פנימה את תיק העור הישן שדמה כל כך ללב שחור של לוויתן. "הוא מכיל טוּבָּה, שלושה מזוודות, כלב מת ותיק בקלות."
פעם מחקתי הערות שוליים ממאות דפים בספר שרציתי לצלם (סיפור ארוך) ואחרי זה הרגשתי כאילו עשיתי ביד לענק במשך מאה שנה.
אילו היו הורגים אותו הלילה, לפחות היה מת בעודו חי.
בלונדי כמו שיבולת, יפה כמו השקיעה.
והם יצאו אל הגשם שהתחיל בינתיים, מליוני מיתרי בדולח שתמכו בעננים הכבדים.
שוחוב היה נרדם, מרוצה לגמרי. הרבה הצלחות היו לו היום: לצינוק לא השליכו, לסוצגורוצוק שלחו בריגדה אחרת, בצהריים זכה במנת-גריסים נוספת, הבריגדיר סגר יפה עם הממונים את אחוז-הביצוע, את הקיר בנה שוחוב בעליזות, המסורית לא נתפסה בחיפוש, עבד קצת בערב למען צזר, וקנה טבק ולא חלה, החזיק מעמד. חלף יום שלא הקדיר אותו דבר. כמעט יום מאושר.
סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחייה ומי ימות גם בדורות הבאים.
כן, פעמים רבות אני נזכר בה, ובאחד מכיסיי המרובים שמתי את סיפורה כדי לספר אותו שוב ושוב. הוא אחד מתוך לגיון ענק שאני נושא, כל אחד מהם ייחודי בדרכו. כל אחד מהם ניסיון - ניסיון שהוא זינוק ענקים - להוכיח לי שאתם, וקיומכם, שווים את זה.
פוסידון, נמאס עליו הים שלו. תלת הקלשון שלו נשמט מידיו. שותק יושב על חוף מסולע, ושחף המום מנוכחותו חג במעגלים מהוססים סביב ראשו.
אחרי שסופר כבר אינו בין החיים במשך תקופה מסוימת, קשה יותר להוצאה לאור לחלץ ממנו ספר חדש כל שנה.
אוכל, להגיש רק בצלחת לבנה. משקה - למזוג רק בכוס של זכוכית, בלי צבע. יש כללים בדברים האלה, אם אתה רואה מסעדה עם נרות, אסור להיכנס לשם. נרות זה לא בשביל הרומנטיקה, זה סימן שיש לטבח משהו שהוא רוצה להסתיר.
גם הצוללת נאוטילוס היתה ונבראה ועדיין היא בחיים, חולפת בנבכי הים גדולה מוארת ונטולת-קול מתחת לאוקינוס אפרפר מצולב זרמים חמים בסובכי מערות תת-מימיות בשרשי האלמוגים בארכיפלאגוס מחליקה פנימה ופנימה בתנופה קישחת והיא יודעת לאן ולמה והיא איננה מונחת כאבן ולא כאשה עייפה.
בכמה מקומות נעצר מיכאל כדי להראות לי את התבניות הגיאולוגיות ולקרוא בשמן. האם יודעת אני כי הים הקדמון כיסה את ההרים האלה לפני מאות אלפי שנים?
ישנה רק הגדרה אחד למדע בדיוני הנראית סבירה: מדע בדיוני הוא כל מה שרואה אור בתור מדע בדיוני.
אמרו על אחד מן המלכים, שהיו יושבים אצלו לילה אחד אנשים רבים, וקם הוא בעצמו ותקן הנר שלא יכבה. אמרו לו למה לא צויתנו, אמר להם מלך קמתי ומלך שבתי.
כל פעולה היא תוצר של תשוקה בסיסית, והעצה הטוב ביותר שאני יכול לתת לאלו הרוצים לשכנע, בין אם בעסקים, בבית, בבית-הספר או בפוליטיקה היא: לפני הכל, עורר באדם השני תשוקה להוטה.
נופש הוא לא דאגה משנית לדמוקרטיה. זוהי דאגה עיקרית, משום שסוג הבילוי שאנשים עושים לעצמם מכתיב את סוג האנשים שהם יהפכו להיות, ואת סוג החברה שהם בונים.
זו חובת האזרח לתמוך בממשלה - לא חובת הממשלה לתמוך באזרח.
אין מהפכה סופית. מהפכות הן אינסופיות.
לאדם אין מטרה אחרת בעולם מאשר להשמיד את האישיות הפרטית שלו ובמקומה להעמיד ישות חברתית לחלוטין.
הבעיה עם סוציאליזם היא שבמוקדם או במאוחר הכסף של אחרים אוזל לך.
פוליטיקה, ובייחוד זו מהזן הדמוקרטי, היא תחרות בין תוכניות. הצלחה טמונה ביכולת ליישם את התוכניות, ולא בתוכן שלהן.
בית זה המקום שאליו מוכרחים להכניס אותך.
אלכוהליסט הוא אדם שנוא ששותה בדיוק כמוך.
כשאני עם אנשים (עלה בדעתי הערב, כשקילחתי את הבן שלי) – לא משנה אם זרים לי או הכי קרובים – מלווה אותי תמיד מחשבה אחת: כל אלה יודעים לעשות בטבעיות את הדבר שלגביו אני אימפוטנט גמור: להכות שורש.
"זה משום שאין לך מוח," ענתה הילדה. "לא משנה כמה משמימים ואפורים הבתים שלנו, אנשים בשר-ודם תמיד יעדיפו לגור שם מאשר בכל מדינה אחרת, יפה ככל שתהיה. אין מקום כמו הבית."
אם מישהו אי פעם ישאל אותי מה השגתי בחיי, אומר שההישג היחיד שלי הוא כמה משפטים מנוסחים היטב.
בבית שאין בו כללים, הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים, הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים, והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס.
זה? זה לא בית. זה אבנים, אבנים מסותתות. מסודרות יפה אחת על השנייה. בית זה בית רק כשיש בו אישה ומשפחה.
הפרזה היא תמיד דבר רע; אך שכרות היא הנוראית מכל ההפרזות. היא מקלקלת את הבריאות, מדרדרת את המחשבה, ומערערת אנשים. היא חושפת סודות, מעוררת ריבים, תאותנית, עזת מצח, מסוכנת, ומטורפת. בסופו של דבר, השיכור הוא אינו אדם: משום שאין בו טיפת היגיון, זו אשר מבחינה בין האדם לבהמה.
אל תכניס לביתך דבר שאינך יודע עליו שהוא שימושי, או מאמין שהוא יפה.
כסא מסבאה הוא כס המלכות של השמחה האנושית.
מהגר הוא אדם שמתאבד בתקווה לקום לתחייה.
הצחוק הוא תרועת השופרות מול חומות יריחו, מילות הקסם מול מערת האוצר, טיפות היורה על רגבים צחיחים.
צחק, והעולם יצחק איתך;
בכה, ואתה בוכה לבדך.
כשקראתי על הנזקים של שתיה מופרזת, החלטתי להפסיק לקרוא.
היום, אין לאנשים עמדות, אין דעות, אין השקפות. או שאתה פופולרי או שאתה לא פופולרי.
משחקי מחשב לא משפיעים על ילדים. אם פק-מן, לדוגמא, היה משפיע עלינו בתור ילדים - אז היום היינו מוצאים מליוני אנשים מתרוצצים בחדרים שחורים, בולעים כדורים ומקשיבים למוזיקה שחוזרת על עצמה.
חשוב לומר שמשחקי הילדים אינם משחקים סתם, אלא העניין החשוב ביותר בשלב זה של חייהם.
זה נובע אולי מהפילוסופיה הכללית שלי, לפיה אסור להתייחס לעולם ברצינות יתרה, פן נמות משעמום. הרצינות היא דבר מסוכן ביותר, כדי להמלט מפניה יש להזעיק את התערבות ההומור.
התחושה הזאת לא דמתה כלל למה שדמיינתי לי כרעב עז. שיערתי שרעב הוא תחושה של חיסרון. אולם, התחושה דמתה יותר לכאב גופני – גופני לחלוטין וישיר לגמרי, כאילו מישהו חונק או דוקר אותי. והכאב לא היה יציב. לא הייתה בו עקביות. הוא היה עולה כמו גאות מתנפחת עד שהייתי על סף עילפון, ואז הוא נמוג בהדרגה.
אני שותה כדי לגרום לאנשים אחרים להיות מעניינים.
כל מה שאני צריך כדי ליצור קומדיה זה: פארק, שוטר ונערה יפה.
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
הסברים מיסטיים נחשבים עמוקים. האמת היא שהם אפילו לא שטחיים.
יש לי חוש מסוים המאפשר לי לראות את מרחב העבודה כיאה לבן של חרש-נחושת. חרש הנחושת הוא אדם ההופך את השטח לנפח; הוא רואה את הנפח עוד לפני שהעבודה מתחילה.
יש לי חוש מסוים המאפשר לי לראות את מרחב העבודה כיאה לבן של חרש-נחושת. חרש הנחושת הוא אדם ההופך את השטח לנפח; הוא רואה את הנפח עוד לפני שהעבודה מתחילה.
אדריכל העתיד יהיה חייב לחקות את הטבע, משום שזו הדרך ההגיונית והחסכונית ביותר לאורך זמן.
אסור לתת עוד לסגנון מסוים להכתיב את היצירה האדריכלית. על האדריכל לגבש צורות חדשות המתאימות בצורה הטובה ביותר לשיטות הבנייה של התקופה ולדרישות העידן. רק כך יש לכל העניין משמעות אמיתית.
על האדריכלות להפסיק להעתיק את סגנונות העבר. עליה להפוך להשתקפות אמיתית של זמננו, לבטא פשטות, שימושיות, ומעז אני לומר, אפילו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים.
פתגמים הם מפלטם האחרון של הלקויים בשכלם.
אתה לומד הכי הרבה, כשאתה משחק מול יריב שיכול לנצח אותך.
היכולת לצטט היא תחליף שימושי לשנינות.
אני חי כדי לצחוק, וצוחק כדי לחיות.
לנתח הומור זה כמו לנתח צפרדע; מעט מאוד אנשים מגלים בכך עניין, ובסופו של דבר, הצפרדע מתה מזה.
אנשים ששותים כדי להטביע את יגונם, צריכים לזכור שיגון יודע איך לשחות.
שכרות היא בסך-הכל שיגעון מרצון.
אריאל שרון: "מה אתה רואה משם שאנחנו לא רואים מכאן?"
אילן רמון: "מה שרואים מכאן, זה באמת מדהים. כדור הארץ שלנו הוא יפהפה, אבל מה שיותר מעניין שהאטמוספירה היא דקיקה. אני חושב שאנחנו צריכים לשמור עליה כעל בבת עינינו, ככה היא נראית."
בעת ניצחון הינך ראוי לשמפניה; בעת הפסד - אתה זקוק לה.
אם יש ברצוננו להיות טהורים, אל לנו להתערב בענייניהם של אנשים.
הכוח החזק ביותר ביקום הוא רכילות.
לא משנה מה קורה, תמיד יהיה מישהו שייקח את הדברים יותר מדי ברצינות.
ניחוש אינו עולה ביוקר - פרט למקרה שהוא לא נכון.
הומור הוא לא יותר מאשר עוד מנגנון הגנה כנגד היקום.
כשאתה שותה, העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון.
אנשים חושבים שצחוק זה משהו נמוך או נלעג, אני חושב שזו דרך ביטוי לגיטימית.
סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים.
השקט מבטא באופן מושלם את הלעג.
אף בית לא צריך בשום אופן לעמוד על גבעה או על שום דבר אחר. הוא צריך להיות חלק מהגבעה. להשתייך אליה. הגבעה והבית צריכים לחיות יחד, כשכל אחד מהם משלים בשמחה את האחר.
עלינו להיות בקיאים בתפקידים של הבניינים שלנו כמו בתפקידים של החומרים העומדים לרשותנו. עלינו ללמוד מה בניין יכול להיות, מה הוא צריך להיות, וגם מה הוא לא צריך להיות.
אדריכלות היא הרצון של תקופה מתורגם לחלל.
אדריכלות מתחילה כאשר אתה מחבר בזהירות שתי לבנות. שם זה מתחיל.
אדריכלים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לסרב לדברים משמעותיים.
אדריכלות היא תערובת מסוכנת של כוח וחוסר-אונים.
אני שונא חופשות. אם אתה יכול לבנות בניינים, למה לשבת על שפת-הים?
כל האדריכלים רוצים לחיות מעבר למותם.
אדריכלים הם פחות או יותר יצאניות צמרת. אנחנו יכולים לסרב לפרוייקטים באותה מידה שהן יכולות לסרב ללקוחות מסוימים, אבל בסופו של דבר נצטרך שנינו לומר 'כן' למישהו אם נרצה להמשיך ולהתקיים.
אני אוהב את הרעיון שמה שעלינו לעשות בעולם הזה הוא לקשט אותו עד ליופיו העצום ביותר, כדי שהדורות הבאים יוכלו להביט אחורה לצורות שהשארנו ולקבל את אותה התרגשות שאני מקבל כאשר אני מביט אחורה - על הפרתנון, על הקתדרלה בשארטר.
אני זונה, ומשלמים לי טוב מאוד עבור גורדי שחקים.
אדריכלות היא האמנות של איך לבזבז חלל.
סינרגיה היא המילה היחידה בשפה שלנו שמשמעותה ההתנהגות של מערכות שלמות, באופן שבלתי-ניתן לניבוי באמצעות התבוננות בכל אחד מחלקי המערכת הנפרדים או בתת-אוסף של חלקי המערכת. אין שום דבר בהרכב הכימי של ציפורן שמנבא את הקיום של בן-אנוש.
הרעב הוא הטבח היותר משובח.
שנינות היא עלבון להשכלה.
אנחנו חייבים לצחוק על אדם, כדי להימנע מלבכות בשבילו.
גם כשכותבים שורה שלמה של אפסים, עדיין מדובר באפס.
צחוק הוא הנכס הכי גדול של אמריקה.
אנו מכירים את הבריאות באמצעות המחלה, את הטוב באמצעות הרע, ואת השובע באמצעות הרעב.
הכל הופך לאש, ומן האש הכל נוצר.
אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות.
גם אם תהיה טהור וצח כשלג לא תוכל להימלט מן הדיבה.
הן זה השעשוע: לראות איך החבלן נכתש בנפץ המטען שלו.
היה חסר צורה ותבנית כמו מים. אם תכניס מים לכוס הם יתפסו את צורת הכוס, הכנס אותם לבקבוק והם יתפסו את צורת הבקבוק, וכשתכניס אותם לקנקן תה הם יתפסו את צורת הקנקן. מים יכולים לזרום או להתרסק. היה מים, ידידי.
האדריכלות היא מוזיקה חצובה באבן.
נדע איפוא את היקף תחומנו, דבר-מה אנחנו ואין זה הכל, מה שיש לנו מן היש מונע מאיתנו את האין; ואותו מעט היש שלנו מסתיר מעינינו את מראה האין-סוף.
טוב תמיד לשמוע פתגם הנאמר בעיתו.
אני שותה אלכוהול רק בשתי הזדמנויות - כאשר אני צמא וכאשר אני לא צמא.
אוטוביוגרפיה היא דרך טובה לספר את האמת על אנשים אחרים.
לעולם אל תאמין לאנשים שמדברים רעות על אחרים וטובות עליך.
אנשים רבים יותר היו בוחרים להתאבד אילולא חששו מפני מה שיגידו עליהם השכנים.
אל תעזוב האוהב בעבור רכילות הרכיל.
מי שיאמין אל הרכילים - לא יישאר לו אוהב, אפילו אם יהיה חביב וקרוב.
נוחות החיים, השפע, השקט שברווחה גדולה, גורמים לכך שאצל הנסיכים קיים עודף של שמחה לצחוק על הננס, הסכל, הסיפור הרע והקוף; הפחות מאושרים אינם צוחקים אלא ברגע הנכון.
השעמום נכנס לעולם באמצעות העצלות.
אלף אנשים הורסים את עצמם בהימורים, והם אומרים בקרירות שלא יוכלו לוותר על ההימור; איזה תרוץ! האם קיימת עוד תשוקה כה אלימה או מכלימה שמילים אלה יתאימו לה? האם אפשר לקבל את דבריו של מי שאומר שלא נוכל לוותר על הגניבה, הרצח, הנמהרות? משחק איום ללא איפוק, ללא גבול שבו אין לאדם מטרה אלא להרוס את מתחרהו לגמרי, שבו תאוות הבצע מעבירה אדם על דעתו.
אם היינו כולנו אומרים לאנשים בפניהם מה שאנו אומרים עליהם מאחורי גבם, החברה היתה בלתי אפשרית.
שמועות רעות ממהרות להודיע על עצמן שהן אמיתיות. שמועות טובות אינן מגלות שום סימן שיש בהן משהו אמת.
אדם חכם אינו ממנה את התיש להיות הגנן שלו.
מציאות היא אשלייה שנוצרה כתוצאה מחוסר באלכוהול.
אני שותה כדי לשכוח שאני שותה.
בירה היא הוכחה גורפת לכך שאלוהים אוהב אותנו ורוצה שנהייה מאושרים.
לחיי האלכוהול! לילות שאף-פעם לא תזכור, עם החברים שאף-פעם לא תשכח.
בית הוא לא בית, אלא אם כן הוא מכיל אוכל ואש עבור המוח, בנוסף לזה עבור הגוף.
מי ייתן והיו ההורים נוכחים לדעת עד כמה משעממים הם את ילדיהם!
ניחוש טוב אינו רק מזל, אלא תמיד יש בו גם מן הכשרון.
עדיף להיות מצוטט מאשר נאמן לאמת.
הרופא יכול לקבור את הטעויות שלו, אבל האדריכל יכול רק לייעץ ללקוחותיו לשתול צמחים מטפסים.
קודם אנו מעצבים את ביתנו; ובהמשך, הבית שלנו מעצב אותנו.
אני מצטט אחרים כדי להביע את עצמי באופן טוב יותר.
החיוך הוא הקו הקצר ביותר בין שני אנשים.
לשעמם הרי זה הפשע הגדול ביותר של ההוראה.
יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז.
משחקים משמנים את גלגלי הגוף והשכל.
המנצח היחיד במלחמת 1812 היה צ'יקובסקי.
יום אחד אמר לי הנשיא רוזוולט שהוא שאל להצעות כיצד צריכה להיקרא מלחמת העולם השנייה. אני עניתי מיד 'המלחמה הלא נחוצה'.
גזזיני ואגרשך, העדיפיני במילייך.
האדם המשעמם הוא שתמיד בטוח, והבטוח הוא שתמיד משעמם.
מי שיש לו את האומץ לצחוק הוא אדון לגורלו כמעט כמו מי שיש לו אומץ למות.
למות או לכבוש את ההר.
מה השימוש של בית אם אין לך כוכב נורמלי לשים אותו עליו?
בית בלי לפחות כסא אחד חם ונוח הוא חסר נשמה.
היכן שאנו אוהבים הוא הבית. בית שרגלינו יכולים לעזוב, אך לא ליבנו.
הבית אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך.
רכילות היא דבר מקסים! ההיסטוריה אינה אלא רכילות. אך סקנדל הוא רכילות שהפכה משעממת על ידי מוסר.
הביטלס יותר פופולאריים מישו.
הייתי גאה לפני כמה ימים כאשר גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים עמדו לצידי בגן הורדים כדי להעביר הצהרה חד משמעית [לסאדאם חוסיין]: פרק את נשקך, או שאנחנו נעשה זאת.
צחק על עצמך לפני שמישהו אחר יעשה זאת.
המרכל עמך מרכל גם עליך.
זו הייתה אישה שגרמה לי לשתות. מעולם לא הייתה לי האדיבות להודות לה.
זה מזכיר לי את הסאפרי שלי באפריקה. מישהו שכח את חולץ הבקבוקים ובמשך מספר ימים נאלצנו לחיות רק על אוכל ומים.
לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.
אינני יכול עוד... הניחו אותי לנפשי... די לראש הממשלה... אני מבקש לעזוב אותי ולהתפטר.
לא מובן לי איזה מן אנשים הולכים להיות מלחים. להיות באוניה זה להיות בבית כלא, עם סיכוי לטבוע.
למות זה קל. קומדיה זה קשה.
אין נכון ולא נכון. יש כיף ומשעמם.
אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק.
גם השטן יכול לצטט מהתנ"ך.
או"ם שמו"ם.
משעמם: אדם שמדבר כשאנחנו רוצים שיקשיב.
ספר ציטוטים אף פעם לא יכול להיות מושלם.
זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.
אם אין לחם, שיאכלו עוגות.
הדבר היחיד הגרוע מזה שידברו עליך, הוא שלא ידברו עליך.
חיוך לא עולה כלום, אבל שווה הרבה.
הסמים מיועדים לאנשים שלא יכולים להתמודד עם האלכוהול.
אני לא מתכוון להגיע לניו-יורק לעולם! אני לעולם לא אגיע לארה"ב! אני לא מתכוון לעלות על מטוס במשך הרבה מאד זמן!
פתגם הוא השימוש הנכון במילים כך שיקראו אותו פעמיים.
דברים יפים שנאמרו היטב, כדאי להחזיקם בראשך.
קומדיה היא טרגדיה המתרחשת לאחרים.
קראתי ספר. הוא כל כך הצחיק. קראתיו לבדי. אמי שמעה ובאה, כי חשבה שאני בוכה. לא מאמינים שאדם צוחק.
הרעב הוא התבלין הטוב ביותר.
ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע.
רק זה מה שחסר לי בחיים, להגשים חלומות.
נשימות עמוקות, לבדן, יש בכוחן להפוך אדם חלש לחזק וחולה לבריא.
שנינו הלכו - כאחד. אי שם במרחק זימרה השמש, שירתה נישאת קלושות מבעד לערפל; כל הדברים סביבנו עטרו צבעים שופעים; פנינה, מופז, חכלילי, אדום. היקום כולו היה אישה אינסופית ואנו ברחמה נמצאים, כאילו טרם נולדנו, מבשילים בשמחה. והיה לי ברור, ברור ללא עוררין, שהדברים כולם היו מיועדים לי: השמש, הערפל, החכלילי, המופז - כולם היו מיועד לי.
הטבע הוא חופשי, שום חיה איננה נזקקת לרישיון כדי לטייל בג'ונגל
מארלי העניק לנו מתנה - מתנה שלא תסולא בפז, ועם זאת היא ניתנה לנו בחינם. הוא לימד אותנו את אמנות האהבה ללא תנאי. איך מעניקים אותה, איך מקבלים אותה. במקום שבו קיים דבר כזה, כל השאר כבר מסתדר בעצמו.
הבטח לי דבר אחד, נילס, לזכור תמיד: השמים, האדמה, האגמים, ההרים לא ניתנו רק לבני האדם. הם ניתנו גם לבעלי החיים: לציפורים ולדגים ולכל מי שנשמה באפו. לעולם אל תשכח את זה, נילס!
מסע זה מה שאני, זה מה שאתה, זה מה שהוא.
יום אחד אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגיאות ובשפל, ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש.
אפשר לתאר הכול בצורה מדעית, אבל אין בכך הגיון – יהיה זה חסר משמעות, כמו לתאר סימפוניה של בטהובן כשינויים בלחץ האוויר.
האדמה היא הדבר היחיד שאם תיתן לו הוא יחזיר לך.
זה היה מרגיע לראות כ"כ הרבה ציפורים עפות - לראות את כל הדברים בעולמנו שמסוגלים לעוף.
צורת החשיבה הזאת איננה מזלזלת בחיי אדם או מקלה בערכם, אלא רק מקבלת את העובדה שהמתמטיקה והמכניקה של העולם הרגיל חלות עלינו לא פחות משהן חלות על כל דבר אחר, ואף על פי כן, אנשים רבים סבורים שהדרך המדעית להסברת הדברים היא מאכזבת, מרגיזה, ואולי אפילו מסוכנת במקצת.
דיונה היא בסך הכל סוג של נוזל, רק שלוקח לה יותר זמן לנוע. היא יוצרת גלים, וכשאתה מביט בהם מן האוויר הם דומים לגלי הים.
נדידה היא חיים והתקדמות - קביעות היא קפאון.
בלילה העולם מתכסה וישן, בבוקר הציפורים מנקרות בסמיכה שלו ועושות בה חורים.
מן הבדידות בוקע הקול הרם ביותר: זה נכון בנוגע לבני-אדם, כמו גם בנוגע כלבים.
אף אחד לא מרגיש לבד כשהוא אוכל ספגטי; זה דורש יותר מדי תשומת-לב.
למתכון אין "נשמה", אתה - בתור טבח, צריך ליצוק בו "נשמה".
